בס"ד

פרשת פנחס
קוראים יקרים:
כתוב בפרשה:" לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום"
מסבירים המפרשים את מהות שכר המצוות.
ובמה נתייחד שכרו של פנחס המבקש שכר עבור קיום התורה והמצוות-
דומה לתינוק או לשוטה שנותנים לפניו מאכל טעים ומתוק, והוא בטיפשותו מסרב לאכל עד שמרצים ומפתים אותו.
אדם בר דעת מבין שעליו לנהוג בדיוק להיפך. חובתו היא להודות –ואפילו לשלם למי שנותן לו מאכלים ערבים וטובים.
בדומה לכך כל המקיים את התורה ומצוותיה כראוי ,חש טעם ועונג מאין כמוהו.
כמו שאמר נעים זמירות ישראל:" ומתוקים מדבש ונופת צופים".
וכך גם נאמר על עם ישראל "עם מדשני עונג"
אחרי התענוג שיש לאדם בעולם הזה בשעה שמקיים את דברי התורה הוא גדול עד מאוד, מה המקום לתבוע מהקב"ה שכר עבור קיום התורה? הרי מי שתובע שכר על "המתוקים מדבש ונופת צופים" דומה לאותו תינוק חסר דעה המסרב לאכול מיני מתיקה עד "שיפייסוהו" בדברים אחרים.
ואדם צריך להודות להקב"ה שנותן לו לטעום מזיו השכינה, שזהו התענוג הגדול ביותר.
כך הוא העניין אצל פנחס-
שאילו פנחס היה נהנה ממעשהו, לא הייתה זו מצווה כי אם עברה, הוא אמנם עשה לשם שמים ובכאב גדול הרג את זמרי, עד שלא חש שום הנאה, נמצא שאין המצווה שעשה דומה לשאר המצוות שבהן יש הנאה.
לכן אפשר להגיד על פנחס- "בדין הוא שייטול שכרו".