בפרשה זו אנו למדים יסוד חשוב, שיתברר לאדם מה היא חובתו בעולמו.
אומרים חכמים שגם על דברים הפשוטים ביותר צריך אדם לעמול, כדי להחדירם אל לבו, אם לא יעשה כן יישארו בתחום הידיעה בלבד, ורחוקים מהשפעה על מהלך חייו.
דוגמא מוחשית אנו רואים, שכולנו יודעים ומאמינים בחיי העולם הבא וברוב הטוב הצפון בו, ובמהלך החיים אין לידיעה הזו שליטה כלל על רבים מקרבנו.
הרמח"ל אומר "שיתברר ויתאמת אצל האדם" כלומר, כדי שההכרה תשמש יסוד ושורש יש להוסיף את הבירור ואימות כדי שיותאם הלב אל המח.
בעלי החיים אינם צריכים להתייגע לצורך קיומם, אך האדם נזקק להשקיע עמל, זמן וכסף כדי להשיג את הדברים הנחוצים לו לקיומו, רק אם כמה ימים יזניח את עצמו, כבר לא יוכלו לעמוד במחיצתו.
מצד טבעם של החיות, לכל אחד יש את טבעו האופייני לו, אך באדם נתמזגו כל הכוחות הפראיים והטובים של בעלי חיים שונים.
המסקנה-
העולם הזה הוא עולמם של בעלי החיים, ואין מקומו של האדם כאן, אלא מקומו בעולם אחר, ולצורך הכנה הוא נשלח לעולם הזה.
וכשאדם דווקא רוצה להתחיל לשנות הרגלים או מידות, פתאום מופיע יצר הרע ומעכב בעדו.
בפרשה זו העוסקת בכוחן של מידות הטבועות באדם את קרח הורידו לשאול תחתית הקנאה התאווה ורדיפת הכבוד הטבועים באדם.
כבר אמרו חז"ל:" הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אדם חי עם מידותיו ואינו חושב עליהם וכל זה מלמד אותנו בפרשת קרח, החש לנפשו ועסק חייו הוא לזכות לשלמות ולעולם הבא, שלא יתעלם מן המידות הרעות הטבועות באדם.