כתוב בפרשה: "ויקרא אל משה"-
בעניין הקורבנות –בעבור מעשי אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה.
ציווה הקב"ה כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו- כנגד המעשה, ויתוודה בפניו- כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות- כנגד כלי המחשבה והתאווה, והכרעים – כנגד ידיו ורגליו של האדם, ויזרוק הדם על המזבח-כנגד דמו בנפשו.
כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו.
כאשר האדם יתבונן ויחשוב שמה שנעשה בבהמה היה צריך להיעשות בו, בוודאי שתתעורר נפשו לשוב בתשובה שלמה .
שכתוב בפסוק "ויקרא" 'א' זעירה רמזה לנו התורה- שכלל ראשון בהבאת הקורבן הוא השפלה, והכנעה.
כתוב שאדם בעל גאווה נמסר ביד ייצרו- "כי תועבת ה' כל גבה לב", ואדם שהוא תועבת ה' אין לו "סייעתא דישמיא" .
שאדם שהוא בעל תאווה ואינו מתגבר על יצרו, דומה לאחד ששוכב על ערימת זפת חמה ביום חורף קר וגשום, הזפת נעימה לו, הגוף מתחמם , הרגשה טובה. אך ברגע שיחפוץ לקום ממקום משכבו ייווכח שנלכד במלכודת, וכל גופו דבוק לזפת, ושוב אין ביכולתו לנוע וללכת לאן שליבו חפץ.
זהו מצבו של בעל התאווה, בשעה שהוא ממלא את תאוותיו והולך שבי אחר רצונותיו, טוב לו ונוח לו.
אבל אחר מעשה מצבו נורא ממש.