פרשת מטות

קוראים יקרים,

כתוב בפרשה:" "לא יחל (יחלל) דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".

בתחילת הפרשה מובאים דיני נדרים. הנדר הוא איסור או חומרה שהאדם מטיל על עצמו מרצונו החופשי וכתוצאה מכך נאסר עליו דבר שהוא בעצם מותר לכל אדם אחר. התורה החמירה מאוד בקיום הנדר :

הנדרים והשבועות חלים רק באיש או אשה מבוגרים שעומדים ברשות עצמם. אולם, נערה שעדיין בבית אביה וברשותו, או אשה נשואה, יכולים בעלה או אביה לפטור אותה מן הנדר ולהפר אותו. ברם, באם הללו שמעו את דבר הנדר ולא הביעו כל התנגדות, חובה עליה לקיים את הנדר במלואו. ניתן גם להתיר את הנדר באמצעות ה"חכם", רב בקיא ומורה הוראה, שיכול למצוא פתח חרטה בנדר – דהיינו, למצוא פרט מסוים שאילו הנודר היה זוכר אותו לא היה נודר כלל – ועל ידי לבטל את הנדר.

המדיינים היו אלה ששלחו את בנותיהם כדי לפתות את בני-ישראל ולהכשילם בעוון עבודה-זרה ובגללם נפלו 24,000 איש מבני-ישראל. על פי ציווי ה' ניגשו ישראל ללחום במדיינים ולנקום את דם אחיהם. מכל שבט יצאו למלחמה אלף איש ובראש המחנה עמד פנחס בן אלעזר הכהן. במלחמה הרסו חילות ישראל את כל ערי מדין ושרפו אותן באש. בקרבות נהרגו כל הגברים המדיינים ובתוכם הרגו בחרב את בלעם. את הנשים והילדים לא הרגו אלא לקחו אותם בתוך שלל המלחמה יחד עם הרכוש.

כשיצא משה לקראת חייליו וראה את ה"שלל" שהביאו איתם קצף עליהם מאוד; "החייתם כל נקבה!" – מדוע השארתם בחיים את אותן נשים שפיתו והסיתו את בני-ישראל לעבודה זרה וגרמו למגיפה הנוראה, מיד ציווה משה להרוג את כל הנשים הבוגרות.

על מנת להיכנס למחנה ישראל היו אנשי הצבא צריכים לטהר את עצמם ולהכשיר את כלי הגויים שלקחו שלל. אלעזר הכהן לימדם כיצד להכשיר את הכלים לפי אופן שימושם. כלי מתכות: זהב, כסף, ברזל ונחושת – שהשתמשו בהם בחמים – יש להגעילם במים רותחים. כלים שנועדו לצלייה על האש היה צורך ללבן ואת כל הכלים טיהרו במים (מכאן למדו חז"ל כי יש לטבול את כלי הגויים או אלו שנרכשו מהם במקווה טהרה, לפני השימוש בהם).

את שלל המלחמה חילקו משה ואלעזר לשניים: חלק אחד ליוצאים למלחמה, השני לשאר כל עדת בני-ישראל, כשכל אחד מהם הפריש חלק מסוים מהשלל לכוהנים וללויים.

שנזכה לביאת גואל צדק, אמן.