פרשת צו

קוראים יקרים

כתוב בפרשה: “זאת תורת העולה”…-

שואלים המפרשים, מדוע על חטאים שחוטא אדם במעשה באה קורבן חטאת, וקורבן העולה על הרהורי הלב? ויש להבין מדוע על עברה שבמחשבה מביאים עולה הנשרפת כליל, לעומת זאת על מעשי עברה מביאים חטאת אשר חלק ממנה אוכלים הכוהנים, היה צריך להיות ההיפך.-

אלא- הקורבן בא ללמד את האדם מה התורה דורשת ממנו וכיצד עליו להתנהג בחיי היום יום. שונה הדרישה של התורה במה שנוגע למעשים ממה שנוגע למחשבות ולהרהורים.

לא יתכן לדרוש מן האדם שכל מעשיו יהיו מנותקים מכל נגיעה גשמית, שהרי עליו גם לאכל ולשתות, לעומת זאת המחשבה חייבת להיות כולה קודש, אפילו כשמתעסקים בצרכי הגוף המחשבה צריכה להיות טהורה.

וכדי לכפר על הרהורי הלב- מקריב האדם קורבן שעולה כליל לה’. בזה הוא גם ממחיש שהמחשבה צריכה להיות כולה קודש. אולם בדומה לחטאת הנאכלת מתוך כוונה של קדושה, כך צריכים להיות המעשים הנעשים לצורך הגוף.

התורה מכוונת ומחנכת את האדם לשלוט על המחשבות והכוונות שלו, גם כשאף אחד לא רואה ולא יודע מה עובר בראש, אדם צריך לחשוב בקדושה ולטהר את מחשבותיו.

תרבות האדם פועלת בדרך כלל רק על התנהגות האדם בגלוי, והסיבה היא שכאשר אין עין בני האדם שולטת בו אין לו רתיעה מפני מחשבות רעות ומקולקלות.

מסופר על אנשים מכובדים שישבו בשולחן במסיבת רעים, על השולחן שלפניהם הייתה מונחת רק פרוסה אחת של עוגה, אך אף אחד מהם לא הושיט את ידו לקחת. וראה פלא ברגע שכבה האור הסתערו כולם על העוגה וכשחזר האור ראו כולם, שיד אחת מושטת לעוגה ועוד עשרה מזלגות נעוצים באותה יד.

שונה היא דרך התורה שהיא פועלת על האדם בסתר כבגלוי, על המעשים בגלוי, ועל המחשבות בסתר, וזוהי היראת שמים שמתבקשת מן האדם. שהידיעה שהקב”ה רואה ושומע הכל.