“כל אלמנה ויתום לא תענון”
קוראים יקרים,
אנו למדים שהאיסור לצער בני אדם אינו מדובר רק על אלמנה ויתום בלבד, אלא נאמר לפי כל איש ואיש, עד היכן מגיע הגדר של הצער ומה חומרת האיסור?
בשעה שהיו רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאים להורג אמר רבי שמעון רבי איני יודע על מה אני נענש, אמר לו רבי ישמעאל מימך בא אדם לדין או שאלה ועכבת אותו עד שתשתה את כוסך ונועל סנדלך, אמרה התורה אם תענה- “אחד עינוי מרובה אחד עינוי מועט”. אמר לו רבי ניחמתני.
שכן לצער אדם מישראל אין זה דבר פשוט, נגזרת עליו מיתה משונה ואכזרית. וכל זה מפני שציער יהודי צער מועט ביותר.
מסופר על נחום איש גמזו, שהיה סומא בשתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו היה מלא שחין. רגלי מיטתו היו מונחים בספלי מים כדי שלא יעלו עליו נמלים, פעם אחת כשהבית מט ליפול רצו תלמידיו לפנות אותו מביתו, אמר להם קודם תפנו את הכלים, ולאחר מכן אותי כי כל עוד שאני בבית , הבית לא ייפול. וכך עשו ונפל הבית, אמרו לו תלמידיו מאחר שאתה צדיק גמור, איך קיבלת עונש כזה?-
אמר להם פעם אחת הייתי בדרך עם חמורים אחד של מאכל אחד של משתה ואחד של מיני מגדים, בא עני אחד וביקש “רבי פרנסני”, אמרתי לו המתן עד שאפרוק את החמור, לא הספקתי לפרוק ויצאה נשמתו של העני.
נפלתי על פניו ואמרתי : עיני שלא חסו על עיניך -יסומאו, ידי שלא חסו על ידיך- ייגדמו, ורגלי שלא חסו על רגלך- יקטעו, וכל גופי יתמלא בשחין. אמרו לו אוי לנו שראינוך כך, אמר להם טוב שכך שאם לא הייתי מקבל את העונש בעולם הזה הייתי מקבל עונש גרוע יותר בעולם הבא.
למדנו עד כמה יש לדקדק במעשינו על מנת שלא יגרמו צער לזולת.